Ze Frank's web playroom | Video on TED.com

פרנק מציג פרויקטים מרתקים של קישוריות בין אנשים ושיתופי יצירה. יחד עם זאת, כדאי להזכיר כאן תקדים משנות השבעים לפרויקט של "שכפולים של ה-אני" שלו בפייסבוק, שנעשה על ידי לין הרשמן ליסון שיצרה סימולכרה של הדמות שלה ("Roberta Breitmore"), שפעלה בחיים. מה שהיה אז בפריפריה של עולם האמנות, עובר עם טכנולוגיית הקישוריות של הרשת למרכז, זמין לכל אחד, ליצור ולשתף.

Ze Frank's web playroom | Video on TED.com

מהארכיון לסקונד לייף

מזמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן לא כתבנו כאן. הגיע הזמן.


האשה בשמלה האדומה מרחפת במרחב הוירטואלי SecondLife ותנחת עוד מעט באתר של מלון דנטה המשוחזר, בחדר 47, כפי שהיה בשנת 1973, כשהאמנית לין הרשמן הפכה אותו לסביבה שהיתה פתוחה למבקרים במשך כ11 חודשים.

האמנית האמריקאית לין הרשמן ליסון, הנחשבת בין האמנים/ות המשפיעים ביותר במדיה חדשה מזה ארבעה עשורים, עשתה מיצגים, עבודות רשת, סרטים. משנת 2005 הארכיון שלה נמצא באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. בשנת 2007 התחילה הרשמן-ליסון בשיתוף עםHumanity Lab של האוניברסיטה בפרויקט ייחודי: הרכבה מחדש של הארכיון שלה בעולם הוירטואלי Second Life. אין אפשרות כמובן לשחזר את החוויות של המשתתפים במיצגים שלה בשנות השבעים, אך התיעוד שליווה את המיצגים בזמנו הופך עתה למטא-ארכיב, הוא חומר גלם, והם מופיעים כחומרים בתוך הגלריה הוירטואלית. הצופה המשתתף בסקונד לייף, חווה "ארכיון של הארכיון של הארכיון" כפי שהרשמן אומרת, מה שיכול להיות חווייה אינסופית, בבחינת "הארכיון שאינו נגמר". כל ביקור של צופה הוא יצירה מחדש, של החוויה שלו/שלה.

"ג'יין יושבת בחדר (חדר 47 במלון דנטה), ונזכרת בעבר שלה, שמעולם לא היה קיים".

L2.stanford.ed

קונצרט פלוקסוס

פלוקסוס מי? מה? איפה? מתי? למה?

דוגמא למהות פלוקסוס — קונצרט למאה מטרונומים של המלחין ההונגרי ג'ורג' ליגטי — משנת 1962 — כמו פינגוינים, או כמו נגנים לבושים חולצה לבנה, עניבה ופראקים, מתנודדים לקצב המוסיקה שהם מנגנים; החיים זורמים (וזו המשמעות המילולית של flux) אל תוך האמנות (וחזרה לחיים, חוזר חלילה): מטרונום (כלי עזר למוסיקאים) הופך בעצמו לאמנות (מבצע, הפעולה הממשית שלו בחיים — המחשת קצב המוסיקה — נעשית האירוע האמנותי) — חומר ותוכן מתלכדים. נשמעים כמו מחיאות כפיים לא מסונכרנות, לעתים כן — כאוס וסדר.
כאן יש גם פרטים טכניים וכאן יש הסבר מפורט על אפשרויות הביצוע של היצירה.

פלוקסוס מתברר כמבשר של אמנות שעניינה תקשורת, וזרימה בין החיים והאמנות — כפי שנטען כאן על יצירה ברשת ורשתות יצירתיות. עוד נשוב ונעסוק בפלוקסוס.

רשת סיפורי מסע

הפרויקט המסקרן ביותר בהקשר "רשתות יצירתיות" שהיה בפסטיבל ArsElectronica בלינץ, אוסטריה, החודש, היה Keitai trail העוסק בהיבטים שונים של "mobile", של קבוצת סטודנטים/בוגרים מאוניברסיטת טוקיו. הפרויקט מבוסס על השתתפות הקהל, האנשים שהם מבקשים לראיין. כל אחד מתבקש/ת להציג חפץ/דבר/משהו הקשור ל"מוביליות", במלת מפתחשמתקשר למלת מפתח שניתנה על ידי משתתף קודם, המוצגת בפניו/ה על ידי המראיינים.

הם מצלמים ראיון קצרצר (15 שניות), בו המשתתף מציג את הדבר שבחר ומציע מלת מפתח חדשה בעקבותיו. למשל: "היומן שלי הוא הדבר הנייד החשוב שלי, יומן הוא גם שומר זכרונות". אבל יש גם הצעות מפתיעות למוביליות, אברי הגוף למשל, המוח, או כל מה שאנחנו נושאים איתנו. לא רק טכנולוגיה דיגיטלית.
בשעת הראיון, המראיינים לבושים בבגדי-מסע יפנים מסורתיים ומחיים בכך מסורת, וקושרים אותה להווה הדיגיטלי, אך יוצרים בו-בזמן פלטפורמה ליצירת קהיליה אנושית רחבה, לוקלית-בינלאומית, הקושרת מקומות פיזיים וחלל וירטואלי.

תמונות נוספות מהפרויקט ותעוד מהפרזנטציה שלהם בפסטיבל אפשר למצוא בבלוג שלהם, כאן.

רשת וירטואלית על ספסל בגן הציבורי

אמנות היגרה לרשת כבר בתחילת ה-World Wide Web. הכוונה אינה ל"שיתוף קבצים", פרסום ציורים לצורך מכירה או אפילו לא צילומים (באתר בנוסח פליקר הפופולרי). כוונתי להצביע כאן על אמנות שיישמה מהרגע הראשון את התכונות הייחודיות של הרשת, כתקשורת — בין בני אדם, בין מרחבים, בין הפיזי והוירטואלי. הרשת התגלתה כמקום מצוין לצורות אמנות שנחשבו שוּליות לזרם המרכזי של ציור-פיסול ואפילו מיצבים. צורות אמנות שהתקשורת בין האמן/ית והצופה היא בעצם המגדירה אותן, כגון מיצגים (פרפורמנס), אמנות-דואר. שורשיהן של צורות אמנות אלו במאה העשרים בימי הדאדא (שנות העשרים)
למשל במופעי קריאת ה"שירה פונטית" (צלילים, לא מלים בעלות משמעות) של הוגו בול

או בקבוצת הפלוקסוס (משנות הששים) ובאמנות המושגית בשנות השבעים.

המיצג שהיה ככל הנראה הראשון ברשת בשנת 1994 נעשה על ידי שתי אמניות — במקרה או שלא במקרה (ועל כך בפעם אחרת) — נינה סובל (Nina Sobel) ואמילי הרטצל (Emily Hartzell). המיצג נעשה במסגרת פרויקט שיתופי שלהן "ParkBench", שהתייחס לספסלים בסנטרל פארק כנקודות תקשורת זמינות לכל עובר אורח. מצלמת רשת פתחה וחשפה את הנעשה בסטודיו (פעילות בסטודיו כפרפורמנס) בפני הצופים. בנוסף, הן הזמינו אמנים/ות להתארח בפרויקט שלהן תחת הכותרת ArTisTheater, שאירח בכל שבוע מופע וידאו-פרפורמנס אחר. את תיעוד המיצגים אפשר למצוא כאן.